יומן מלחמה – פוסט 2: "משאלת יום הולדת – אפשר לקבל דחייה?" שלב שני: מיקוח
15 באפריל 2020
אתמול היה אחד הימים היותר מורכבים רגשית שעברו עלי...
לנגה אהובתי מלאו 10 והמתנה שבקשתי לתת לה (וגם קצת לי...) זה יום הולדת נורמלי ורגיל בעולם שאיבד את שפיותו...
מכירים את זה שהרכבת האחרונה עוזבת את התחנה ואתם רצים אחריה בכל הכוח ובסוף גם מצליחים איכשהו לטפס על הקרון האחרון תוך כדי שהיא כבר בתזוזה?
אז ככה זה הרגיש לי.
14.3.20 - חתיכת יום לפתוח בו עשור חיים חדש.
כששאלתי את נגה לפני כחודש מה היא תרצה ליום ההולדת העגול השנה, היא הפתיעה אותי בתשובתה: מסיבה.
בכל שנה נתתי לה את האפשרות לבחור בין מסיבה עם חברים לבין חוויה מטורפת עם אמא ורק השנה, לראשונה היא התעקשה שהיא רוצה מסיבה. דווקא השנה?!!! 😅
מכיוון שיום ההולדת חל השנה בשבת, המסיבה נקבעה ליום זה.
היא המציאה לעצמה ״יום הולדת מהסרטים״, נשמע גרדיוזי, אבל בתכלס, ממש פשוט וקל לישום. הקרנת הסרט (רטטוי) בבית הקולנוע בגבת, עם חיזוק של מכונת פופקורן, סוכר על מקל, חטיפים, שתיה ועוגההההה.
ובגלל שפורים עדיין בסביבה, גם הכריזה על תחרות תחפושות עם פרסים.
לקראת האירוע פתחנו קבוצת וואטסאפ והזמנו את כל השכבה. שתי כתות, פחות מ-50 ילדים (המקסימום שהוגדר להתכנסות היה 100, עדיין אפשרי מבחינתנו).
לאור אפוקליפסת הקורונה, נרשמו ביטולים רבים. אנחנו הכנו את הילדה לאפשרות שיתכן שיגיעו רק כמה חברים בודדים, אבל החלטנו להמשיך עם התוכנית ולא לבטל את השמחה.
באופן אירוני, אם זה היה נקבע ליום שלמחרת, זה כבר לא היה קורה...
בבוקר האירוע היא התעוררה (לבקשתה) עם בלונים אדומים (הצבע האהוב עליה) ובלוני הספרות 10 מוזהבות, שנצצו אליה וסינוורו אותה מאושר.
ברקע השיר הפי בירסדי של היי פייב והילדה בהתרגשות מטורפת, ממלמלת: ״אני לא מאמינה שאני כבר בת עשר״ (פייר, גם אני לא... 😅.)
ארוחת בוקר משפחתית במטבח (נוהל שבת), לבישת האאוטפיט שהכינה מראש (החליטה להתחפש לפשניסטה מוגזמת) ויציאה לבית הרשל (מבנה בית הקולנוע הישן, באוהאוס מהמם בגבת) להכין את האירוע.
הגיעו למעלה מ-20 ילדים, מחופשים וחמודים שנהנו ושמחו איתה, מבחינתנו הצלחה מסחררת!
הילדה היתה מאושרת, העוגה שולריה הכינה היתה מהממת, פתיחת המתנות שמחה אותה ובסוף המסיבה היא חיבקה אותנו ואמרה לנו תודה שהגשמתם את החלום שלי 😌.
ילדה מהממת, רגישה ומתגמלת, שכל כך שמחה ורגשה אותי.
בצהרים חזרנו הביתה, הילדות הלכו לנוח ואנחנו יצאנו להצטייד במרכז המזון בנצרת, בעקבות וואטסאפים שחברות שלחו לי לגבי ירידה מיום שני ל״עוצר כללי״.
אני מודה שלרוב, קשה להוציא אותי משלוותי, אבל הקרוסלה הרגשית הזו והלחץ/פחד מ״הקיץ של אביה״ כנראה השפיעו עלי.
העמדתי את עידן בפני עובדה ונסענו להתחכך במציאות הכאוטית בסופר הכי לארג׳ שיש.
אני חייבת לציין לטובה את מרכז מזון, למרות טירוף של אנשים, היה שפע וסדר מופתי. מהסדרנים בחניה, הצוות הענק והאדיב שנתן שירות במקום ועד הסדרנים והקופאיות בסוף התור, שהיה ארוך, אך מפתיע במהירותו. שעה וחצי מהרגע שהגענו, כבר היינו במכונית בחזור.
תחנה אחרונה לסגור את היום הביזארי הזה, היה ארוחת ערב משפחתית חגיגית במסעדת בלה בבית שערים. המסעדה שנגה הכי אוהבת, היתה בתפוסה של רבע (יותר ממה שציפינו) ויכולנו להנות מתחושה יחסית של נורמליות.
בין המנות, אני מגניבה מבטים אל המסך לדיווחי החדשות, מקבלת עדכונים מחברות. מבינה שממחר, כבר לא ניתן יהיה להגיע למסעדות...
במהלך כל היום הזה ניסיתי והשתדלתי לא לחשוב על כך שממחר בבוקר, כלומר מהיום, אני נאלצת, בהתאם להנחיות משרד הבריאות, לסגור את דלתות בית העסק שלי קרן שביט - טוב ויפה ביפו, ולמעשה גוזרת חנק תזרימי על מפעל חיי.
החל מהבוקר ועד הודעה חדשה, החנות ביפו תהיה סגורה. הזמנות ממשיכות בנתיים דרך האתר בלבד, עד שיוחלט אחרת.
השמחה של אתמול, מהולה בחרדות, פחדים ועצב. התקווה שאני עדיין חשה בה, לא קצה, אבל בהחלט מעורערת.
חשוב לי לשתף את מנעד הרגשות שלי, כי אני יודעת שכולנו יחד בתוך הטירוף הזה.
חשוב לשתף, לתמוך ולהיתמך ואני עושה זאת בכתיבתי, משקפת את תחושותי לכם וגם לי.
***הפוסט פתוח לתגובות - אשמח לשמוע את קולכן
