8 באוקטובר 2023 ראש פינה - גבת | יום שני למלחמה

אז מה שלומך אחות הבוקר?

מכירה את זה שאת מתעוררת מחלום רע ומבינה שזה היה רק חלום, וואו, איזה מזל שהתעוררת ממנו?! אז כזה, אבל בלי החלק של הלהתעורר.

המוח ממאן לעכל את מה שקרה אתמול.

הבוקר התעוררתי בראש פינה לתוך סצנה סוריאליסטית. בצימר, לבדי, בבית האבן העתיק והמרווח, במיטה עם מצעים של נסיכה. מעלי כיפה גדולה ומעליה (כך אני מקווה) עוד כיפה מברזל ששומרת עלינו, האמנם?

אני שומעת בומים שמגיעים מרחוק והפחד מתגנב לליבי. פותחת מיד את האפליקציות של אתרי החדשות ומבינה שיש התחממות גם כאן, בגזרה הצפונית. הגיע הזמן לשוב הביתה לעמק יזרעאל, שם ביתי הבטוח ניצב.

אמא שלי, אחי, אני ושלושת הילדות מתקפלים בזריזות, נפרדים בחיבוק וממשיכים איש איש אל ביתו.

כלומר אני ונגה לביתנו שבקיבוץ גבת ואחי ומשפחתו ממשיכים עם אמי אל ביתה בנס ציונה, שם יתאחדו עם גיסתנו. בחודשיים הקרובים הם יגורו שם עד שביתם ישוקם. הבית שלהם כזכור (מאתמול), נפגע מטיל ונראה כרגע כמו שדה קרב.

אם מאמצי האתמול התרכזו בלהבין שהמציאות השתנתה ובלנסות להבין איך זזים בתוכה, הרי שהיום ורק היום, מתחילה התזוזה ממש באופן פיזי. קיבלנו דחייה של יממה בחסות החופשה והיום אני חוזרת לחיים שלי.

אבל איך מתפקדים בעולם אלים ומופקר, שבו מתבצעים פשעים בסדר גודל שכזה? מפחדת לרפרש את הפיד בנייד, הדיווח על כמות הפצועים וההרוגים מהעוטף רק עולה בכל פעם. הבוץ מתגלה כעמוק יותר ממה שדימיינתי, ממה שניתן לדמיין.

קרדיט: נועה קלנר

אני מסתכלת על האופטימיות מלמטה, מזוית נמוכה מאוד. עדיין יש שם כמה פירורים ממנה, אבל ברגע זה היא מרגישה רחוקה ממני מאוד. כמרחק בין פיסגה של הר לאשה שניצבת למרגלותיו.

ביציאה מראש פינה אני פותחת וויז בדרך הביתה, לטענת האפליקציה הכביש פתוח לגמרי. אז למה אני רואה טור עצום של רכבים בכיוון דרום?
עובר עוד רגע ואז אני מבינה שטור המכוניות האינסופי חונה בשוליים ושזה לא פקק בכביש. אלפי רכבי המילואימניקים בדרכם להילחם.

נגה ואני חוזרות הביתה, אל החצי השני של משפחתנו הקטנה עידן ועלמה. מתחבקים, פורקים את הרכב והפחדים.

כולנו במשפחה הקרובה בחיים ויש לנו בית עם קורת גג. בנתיים. אני משתדלת להאחז בדברים הטובים, הפשוטים והחשובים שיש לי ולנסות לדאוג פחות ממה שאין.

אין ביטחון. אין מנוחה לנפש. אין הכנסות לעסק. הוא דומם. אין כמעט רזרוות.

בעוד יומיים יש משכורות לשלם לעובדים, התחייבויות נורמאליות של חיים נורמאלים פוגשות מציאות לא נורמאלית. ומה נעשה לאורך זמן? מי קונה בגדים בזמן מלחמה?

מנסה להשקיט מחשבות טורדניות ויודעת שבמציאות הכלכלית של ימינו במיוחד בתחום בו אני יוצרת התוצאה של להיות או לחדול שברירית ובמאבק השרדות יומיומי. קצת כמו המדינה שלנו.

אני צולחת את המשימה אבל הקרב טרם הוכרע ואני יודעת שאדרש למנה גדולה של אומץ ויצירתיות כדי לנצח במלחמה הזאת.

פרה פרה, צרה צרה. מחליטה להתמודד עם כל צרה בשעתה. אין לי יכולת לעמוד מול עדר של צרות ואלו, רק הולכות ונערמות.

אני פונה אל פעילות שמרגיעה אותי. ריפוד הקן. לא בהריון, אבל מקננת. גם מקניינת. מתחילה לעשות רשימות ויוצאת לקניות. גם קניות מרגיעות אותי.

ממלאה דלק, מוציאה מזומן מהקיר, מנסה למצוא שישיות מים. מסתבר שיש מחסור בתחנת הדלק ובחנויות בכלל, אבל הגעתי בזמן לכולבו, בדיוק הגיעו מים. מים מרגיעים אותי.

חוזרת הביתה עם שלל מוצרי מזון לממ״ד (רק חטיפים 🤦🏻‍♀️) ויחד עם עידן מתארגנים לקראת שהייה שם.

פתאום דחוף לי פרחים בבית. סיבה טובה להכנס לרכב ולנסוע לתל עדשים, לבית האריזה. בדרך לשם אני מקשיבה ברדיו לחדשות ולהמלצות להשאר בבית בקרבה למרחב מוגן. אמבולנס חולף לידי במהירות ומכוניות עם חיילים. מבינה שהנה פה רק אני, כיפה אדומה הסתומה, מסתובבת בזמן מלחמה, כדי להביא פרחים הביתה.

בבת אחת אני מתמלאת בחרדה. ומחפשת איפה לעשות פניית פרסה. מגיעה לכניסה של תל עדשים ומתלבטת אם להמשיך כי אני כבר שם, או לנוס לביתי.

הבוקר קראתי פוסט מצמרר שכתבה חברת פייסבוק שלי מהעוטף. היא ניצלה מהתופת בזכות זריזותה אבל גם בעיקר בזכות המזל. במנוסתה עם הרכב מהתופת היא הגיע לצומת טי והכיוון שהחליטה לפנות אליו, הסתבר כמציל חיים. אם היתה בוחרת אחרת, גורלה היה מר ואכזר כגורלם הנורא של רבים אחרים.

אני אשה שלא יודעת לעצור, ובטח שלא לעשות פניית פרסה ולסגת לאחור. אבל ברגע הזה הייתי מאוד מבוהלת ויחד עם זאת נחושה לחמש את ביתי באופטימיות ירוקה. מבינה שאצטרך כל פירור אופטימי בימים הקרובים.

קרן האמיצה בלמה את קרן המפוחדת והשתלטה על ההגה. ״מהר, נעשה את זה קצר, תבחרי מהר, תשלמי ויאללה הביתה״ וכך היה.

חזרה הביתה, למבצר שהוא גם כלא. אבל אם כבר כלא, שיהיה כלבבי. אמנם הדרך חזרה הרגישה כבר פחות מפחידה, אבל כשהגעתי הביתה זו היתה הקלה. סידרתי פרחים באגרטלים וזה קצת הרגיע אותי. יופי מרגיע אותי. טבע מרגיע אותי. להיות עסוקה מרגיע אותי.

ברגע של מנוחה, עשיתי ״תנועה לא טובה״ שלחתי יד אל הנייד ואבוי… מכל קשת הרשת תמונת מצב נוראית נפרשת, העולם כפי שהכרנו אותו חרב.

מפשילה שרוולים ונרתמת למען האופטימיות. יש מלחמה שעלינו לנצח בה ואנחנו נעשה כל שביכולתינו כדי לעבור את התופת, שעוד מחכה ולהמשיך לחבק את החיים שיצמחו כאן אחריה.

ליבי ותפילותי עם כוחות ההצלה והחיילים שנלחמים על החיים של כולנו. עם הפצועים, החטופים ובני משפחתם. תנחומי למשפחות ההרוגים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מה שלומך אחות הבוקר? | יומן לעת מצור של קרן שביט, אישה, אמא ויוצרת ישראלית. לוחמת אור ואופטימית סידרתית.

כשהתותחים רועמים, והלב הולם בפראות בתוך עולם כיאוטי מפורק, אני נמשכת אל הכתיבה, שעוזרת לי לבנות מחדש, אופטימיות זהירה.

המלחמה הזו תפסה גם אותי, חשופה, הלומה וכואבת. מצאתי שהיא לוחצת בדיוק מבהיל על כל איזורי הדאגה שלי, כאזרחית ישראלית, כאשה, כאמא וכיוצרת עם רגישות גבוהה.

גיליתי, שכשאני מתרגמת חוויות אישיות ותחושות למילים כתובות, זה עושה לי קצת סדר במחשבות וזה מרגיע אותי. אלו ימים שבהם נפשי סוערת והכתיבה עבורי היא פורקן מחזק.

החלטתי שבימים הקרובים, אשתמש בכתיבה כדי לפרוק את שעל ליבי ואשתף עם אחיותי תנועות קטנות של חיים.

אז מה שלומך אחות הבוקר? אני מזמינה אותך לצלול יחד איתי אל תחושות ומחשבות בתקווה לפגוש מקורות אור משותפים של חוסן רגשי שינתב כאן, כשחשוך.