7 באוקטובר 2023 ראש פינה | יום ראשון למלחמה

7 באוקטובר 2023 ראש פינה | יום ראשון למלחמה


לפעמים יש לי הרגשה מוזרה שמישהו משחק בי, כבכלי משחק. איזו ישות גדולה ואחותה יושבות במרפסת של מעלה, מטילות קוביות, שולפות קלפים. אחת מהן לטובתי, השניה נגדי, זהו משחק רווי דרמות ושיאים.
האחת זורקת לפתחי צרות צרורות והשניה מכוונת אותי, כיצד להתמודד איתן ועל הדרך אם אפשר גם למצוא אוצרות.

הנה הסתיימה הקורונה ויצאת מזה בחיים? פליק פלאק, ננחית מיתון. והנה, המיתון טרם חלף והופ…התמודדות חדשה: מלחמה! נראה אותך עכשיו, ממשיכה לחייך לך שם למטה… גברת שביט.

אף אחד לא ישכח איפה המלחמה הזו תפסה אותו. קשה יהיה לשכוח את הבוקר הזה שבו המציאות התעלתה על הסיוטים הכי מופרכים שלנו. באופן בלתי נתפס, זה הרגיש כמו יום של רולטה, שבו אפשר היה כנראה לסמוך רק על המזל. אם פנית ימינה נפלת, אם פנית שמאלה ניצלת, יום שבו המזל הוביל וההנהגה נאלמה.

את משפחתי ואותי המלחמה תפסה במקום יפה להכאיב, בחופשת מנוחה משפחתית נדירה ומיוחדת בראש פינה, אחרי תקופה עמוסה פיזית ורגשית.

בשבת בבוקר, התעוררתי באחוזת המאירי שבראש פינה, ביקיצה טבעית אל הזריחה. יצאתי מחדרי המוגן אל הגינה והמרחבים היפים הנשקפים ממנה, שאפתי פנימה את היופי הזה, הרחתי בעונג את פרחי הגן והרגשתי איך כוחותי אט אט שבים אלי.

השמים היו יפים, נוצות של אור רך צבעו את הפריים בקשת של גוונים, דבר לא בישר את סיומה של השפיות.

צילמתי את הרגע הזה, את הזריחה בראש פינה, ב-6:30 בבוקר, רציתי לחרוט אותו בזכרוני. הוא היה יפה, שלו ורוגע כמו פרפר בר חלוף. אני לא יודעת מתי ישוב לחיי עוד רגע כזה, תמים, רוגע, שלו.

במהירות בלתי נתפסת, תוך כמה רגעים קצרים, השתנתה המציאות של כולנו מבלי הכר, אל תוך מדרון חלקלק של תהום תלולה.

אמא שלי התעדכנה בחדשות ויצאה אלי מהצימר שלה בפנים חיוורות. עוד כמה רגעים חלפו וגם אחי הצטרף אלינו עם עידכון מצמרר משלו. מסתבר שהבית שלו בנס ציונה נפגע מהדף ומרסיסים של טיל שנחת על גג גן ילדים במבנה הסמוך לביתו.

במזל גדול זה קרה ביום חג, כשלא היה שם אף אחד. גיסתי שנשארה בבית בדיוק נכנסה לממ״ד (האזעקה לא פעלה, אבל האפליקציה עשתה עבודה), סגרה את הדלת ולאחר 5 שניות הגיע הבום, שהרעיד את הבית והלב. במזל גדול היא יצאה ללא פגע פיזי.

כל כוחות ההצלה ושירותי עיריית נס ציונה הגיעו אליה במהרה והגישו לה סיוע. אחי כמובן היה נסער מחוסר האונים שבסיטואציה ההזויה הזו. מהרגעים האלו שהחיים הם סרט, אבל לא כזה שיחלת לעצמך. הסרטונים ששלחה מהפגיעה בבית היו מצמררים.

בצימר האבן העתיק והמוגן שלידינו ישנו להן 3 ילדות תמימות, הבנות שלנו. נגה שלי (13) תימור וכרמל של אחי (9 + 11) ישנות שינה מתוקה, שכולנו מיחלים, שתתארך עד כמה שניתן. הן ישנות בשלווה ואנחנו, המבוגרים, מנסים להבין איך לתווך להן את המצב כשתתעוררנה.


כשקמו והצטרפו אלינו לגינה סיפרנו להן שהיום הזה הסתבר כיום עתיר מזל, שבו טיל פגע בביתם והממ״ד הגן על אימן. למזלן הן ואבא (אחי, עמית) לא היו בבית ונחסך מהן רגע של צער וסיכון חיים ואמא (גיסתי, אורית) יצאה ללא פגיעה. התחבקנו והיינו מלאי הודייה על המזל שנפל בחלקנו.

החלטנו להאריך את השהות באחוזת המאירי בעוד יום, ולהענות להצעתה הנדיבה של גלילה לארח אותנו ללילה נוסף במקום לחזור לממד בנס ציונה. עבור הילדות זו היתה ברכה וגם אנחנו נהננו ממנה, הן בילו ביחד עוד יום של שפיות במרחק מהמלחמה ואנחנו עטפנו אותן ברוך ולאט לאט נתנו למציאות לחלחל.

לא שאפשר לעכל מציאות כזו, אבל העיסוק במתן הרגשת ביטחון לילדות ע״י הקללת הסיטואציה, חייב אותנו להתנתק מהמסכים ולהנות מקירבה משפחתית, עוטפים ונעטפים במה שחשוב באמת בחיים, באנשים היקרים לנו.

לקחנו לעצמנו עוד יום, כמו שאיפה גנובה אחרונה של חיים שפויים. השתכשכנו יחד בבריכה ובג׳קוזי, אכלנו, שתינו, שיחקנו רמיקיוב המתמלאנו בטוב והתחמשנו מנטלית לקראת הקושי שעוד יגיע ויכה בכולנו.

בכל רגע שבו הילדות לא היו בקרבתנו, מיד צללנו אל תוך הסלולר, מעדכנים זה את זה בתמונת המצב שהלכה והתקדרה למימדים של אפוקליפסה פסיכודלית.

זה היה יום שבו בדיעבד, אני מבינה שהרגשנו את גודל האסון, אבל טרם הבנו את מימדיו. זה היה היום האחרון שבו סמכתי על המדינה ועל ההיגיון.
מאותו היום אני סומכת בעיקר על המזל ועל ארגז הכלים הפרטי שלי. על האוסף הנדיר של האנשים הטובים שמקיפים את חיי ועל החוסן האזרחי של העם שלנו.

יש מלחמה שעלינו לנצח בה ואנחנו נעשה כל שביכולתינו כדי לעבור את התופת שעוד מחכה ולהמשיך לחבק את החיים שיצמחו כאן אחריה.

ליבי ותפילותי עם החיילים שנלחמים על החיים של כולנו, עם הפצועים, החטופים ובני משפחתם.
תנחומי למשפחות ההרוגים.


- - - - - - - - - - - - - - - - - -

מה שלומך אחות הבוקר? | יומן לעת מצור של קרן שביט, אישה, אמא ויוצרת ישראלית. לוחמת אור ואופטימית סידרתית.

כשהתותחים רועמים, והלב הולם בפראות בתוך עולם כיאוטי מפורק, אני נמשכת אל הכתיבה, שעוזרת לי לבנות מחדש, אופטימיות זהירה.

המלחמה הזו תפסה גם אותי, חשופה, הלומה וכואבת. מצאתי שהיא לוחצת בדיוק מבהיל על כל איזורי הדאגה שלי, כאזרחית ישראלית, כאשה, כאמא וכיוצרת עם רגישות גבוהה.

גיליתי, שכשאני מתרגמת חוויות אישיות ותחושות למילים כתובות, זה עושה לי קצת סדר במחשבות וזה מרגיע אותי. אלו ימים שבהם נפשי סוערת והכתיבה עבורי היא פורקן מחזק.

החלטתי שבימים הקרובים, אשתמש בכתיבה כדי לפרוק את שעל ליבי ואשתף עם אחיותי תנועות קטנות של חיים.

אז מה שלומך אחות הבוקר? אני מזמינה אותך לצלול יחד איתי אל תחושות ומחשבות בתקווה לפגוש מקורות אור משותפים של חוסן רגשי שינתב כאן, כשחשוך.